<h1>ספר התרומות שער נ' חלק ד'</h1>
<h2>דף מט.</h2>
והיכא דבעי מלוה לכוף את הלוה לפרוע לו על אי זה דרך ובאי זה לשון כותבין אותו. על זה גרסינן בב"ק פרק מרובה [ע' ע"א] אמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, ואע"פ שיכול להוציאו בדיינין כיון דאינה בידו ממש אינו יכול להקדיש, דביתו כתיב מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה. פירוש אורכתא לשון הרשאה שמרשה ראובן את שמעון שיתבע חובו מלוי שהוא בעיר אחרת או באותה העיר עצמה, על זה אמרי נהרדעי שאם ידוע לעדים שכבר תבע ראובן ללוי את חובו או מה שהפקיד אצלו וכפר בו אינן רשאין העדים לחתום אחר כך באותה הרשאה, משום דמחזי כמאן דחתים אשקרא, שזה נותן לזה מה שאין לו ביד האחר. ואמרינן בגמ' טעמא דכפריה הא לא כפריה כתבינן. פירוש, ואע"ג דאין מטבע נקנה בחליפים, ואע"ג דקי"ל כרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש ואפילו בעלים דמעיקרא מפני שאינו ברשותו, אפילו הכי קי"ל כלישנא בתרא. ויש אומרים דדוקא בפקדון כתבינן. וי"א דאפילו במלוה דלא כפריה כותבין הרשאה. ומביאין ראיה בזה ההיא דשבועות [ל"ג ע"ב] דקתני טעמא איש פלוני כהן הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין, ואמאי הא קתני סיפא אין חייבין עד שישמעו מפי התובע, ומשני בבא בהרשאה. ואיכא לדחויא בפקדון. אך ההיא דבפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ה ע"א] דקתני גבי הנהו תרי שטרי דהלואה מאי תקנתיה לכתוב הרשאה זה לזה, אלמא מצי מרשה בהלואה. והא נמי איכא לדחויא, דבמלוה בשטר מיירי, שאדם יכול להקנות השטר משעבודו בכתיבה ומסירה, הא במלוה ע"פ דנתנה להוצאה ולית לה שעבודא דארעא וליתנהו ברשותיה לית לן ראיה למכתב עליה הרשאה. מיהו אית לן ראיה מההיא דבכורות [מ"ח ע"ב] דאוקמה שמואל בבא בהרשאה, וכדאיתא לקמן, ואע"ג דאיתא בכפירת ספק, מ"מ אית לן למילף מינה דבעסק הלואה נתנה הרשאה לעשותה. ויש מן הראשונים שכתבו דטעמא דמלתא מפני תקון העולם שלא יהא כל אחד ואחד הולך עם ממון חברו למ"ה ואינו מחזירו לו. וכתב הרי"ף בהלכות הלכך מאן דמייתי אורכתא דמטלטלי דכפריה לא מהניא ליה ולא מידי ולית ליה רשותא לאשבועיה ולא לאשתעויי דינא בהדיה כלל, דלא כתבינן אורכתא אלא אמאן דמודה דאיכא גביה ההוא מידי דמורכין ביה, אבל אמאן דכפר לא כתבינן, דקי"ל כנהרדעי, ע"כ. ורבינו יעקב כתב דהאידנא אפילו אמטלטלי דכפריה כתבינן, דהא טעמיהו דנהרדעי משום דמחזי כשיקרא וקי"ל דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן.
ואיכא לעיוני אמאי לא חיישינן בהרשאה לדילמא מית מרשה כדחיישינן בדיוקני. ותירץ הר"א [תמים דעים סימן ס"א] דהרשאה שליחותא ואקניתא הוא ואפילו מיתמי מהני. ומסתברא דכתבינן אורכתא אמאן דכפר אארעא והולך המורשה ותובע ממנו אותו קרקע. ודוקא שיכול להוציאו בדיינין כגון ע"י עדים או ע"י שבועה, כההיא מסותא דמקרקע דאיתיה בפרק שנים אוחזין בטלית [ב"מ ו' ע"ב]. וכן מלוה בשטר דכפריה כיון דנקט שטרא או קנין בעדים דאיתיה כמאן דכתיב בשטרא, כמאן דאיתיה לממונא בעין דאמי וכתבינן הרשאה עליה, דכפירת שעבוד קרקעות הוא ומצי לאקנויי ולאורוכי איניש עילויה. ומסתברא נמי דכל כפירה שאינה ודאית אלא שטוען איני יודע לאו כפירה היא ואורכתא קיימא עליה. והא מילתא שמעינן לה מההיא דבכורות פרק יש בכור לנחלה [מ"ח ע"ב] דתנן ב' נשים של ב' אנשים שלא ביכרו וילדו ב' זכרים ונתערבו זה נותן חמשה סלעים לכהן וזה נותן חמשה סלעים לכהן, מת אחד מהם בתוך שלשים יום אם לכהן אחד נתנו יחזור להם חמשה סלעים ואם לב' כהנים נתנו אינן יכולין להוציא מידו. ואמרינן בגמ' מ"ש שני כהנים דאזיל לגבי האי ומדחה ליה לגבי האי ודחי ליה לכהן אחד נמי ליזיל האי ולידחייה וליזיל האי ולידחייה. אמר שמואל בבא בהרשאה. פירוש, כותב אחד מהן הרשאה לחברו, אלמא כפירת ספק לאו כפירה היא וכותבין עליה הרשאה. וכן בזה דעת הראב"ד ז"ל [תמים דעים סימן ס"ב]. גם כתב שכל הרשאה על מלוה בשטר צריך למסור השטר ביד השליח, והוא דכתיב באורכתא קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה, וזהו יותר מהרשאה דהקנאה על כרחו, אי נמי דמקנה ליה שטרא אגב קרקע הויא לה הרשאה וקני לה בכל מקום שהיא, אלא שמסירת השטר הוא שוה יותר מכל הדברים האחרים, שבכולן יכול הלוה לטעון לא אפרע כלום עד שיחזיר לי את שטר חובי, דהא קי"ל דכל זמן ששטר החוב בעין וקיים ביד המלוה אין כותבין שובר, שלא תקנו רבותינו שובר אלא לשטר האבוד מיד בעליו, ע"כ.
והיכא דבעי מלוה לכוף את הלוה לפרוע לו על אי זה דרך ובאי זה לשון כותבין אותו. על זה גרסינן בב"ק פרק מרובה [ע' ע"א] אמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, ואע"פ שיכול להוציאו בדיינין כיון דאינה בידו ממש אינו יכול להקדיש, דביתו כתיב מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה. פירוש אורכתא לשון הרשאה שמרשה ראובן את שמעון שיתבע חובו מלוי שהוא בעיר אחרת או באותה העיר עצמה, על זה אמרי נהרדעי שאם ידוע לעדים שכבר תבע ראובן ללוי את חובו או מה שהפקיד אצלו וכפר בו אינן רשאין העדים לחתום אחר כך באותה הרשאה, משום דמחזי כמאן דחתים אשקרא, שזה נותן לזה מה שאין לו ביד האחר. ואמרינן בגמ' טעמא דכפריה הא לא כפריה כתבינן. פירוש, ואע"ג דאין מטבע נקנה בחליפים, ואע"ג דקי"ל כרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש ואפילו בעלים דמעיקרא מפני שאינו ברשותו, אפילו הכי קי"ל כלישנא בתרא. ויש אומרים דדוקא בפקדון כתבינן. וי"א דאפילו במלוה דלא כפריה כותבין הרשאה. ומביאין ראיה בזה ההיא דשבועות [ל"ג ע"ב] דקתני טעמא איש פלוני כהן הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין, ואמאי הא קתני סיפא אין חייבין עד שישמעו מפי התובע, ומשני בבא בהרשאה. ואיכא לדחויא בפקדון. אך ההיא דבפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ה ע"א] דקתני גבי הנהו תרי שטרי דהלואה מאי תקנתיה לכתוב הרשאה זה לזה, אלמא מצי מרשה בהלואה. והא נמי איכא לדחויא, דבמלוה בשטר מיירי, שאדם יכול להקנות השטר משעבודו בכתיבה ומסירה, הא במלוה ע"פ דנתנה להוצאה ולית לה שעבודא דארעא וליתנהו ברשותיה לית לן ראיה למכתב עליה הרשאה. מיהו אית לן ראיה מההיא דבכורות [מ"ח ע"ב] דאוקמה שמואל בבא בהרשאה, וכדאיתא לקמן, ואע"ג דאיתא בכפירת ספק, מ"מ אית לן למילף מינה דבעסק הלואה נתנה הרשאה לעשותה. ויש מן הראשונים שכתבו דטעמא דמלתא מפני תקון העולם שלא יהא כל אחד ואחד הולך עם ממון חברו למ"ה ואינו מחזירו לו. וכתב הרי"ף בהלכות הלכך מאן דמייתי אורכתא דמטלטלי דכפריה לא מהניא ליה ולא מידי ולית ליה רשותא לאשבועיה ולא לאשתעויי דינא בהדיה כלל, דלא כתבינן אורכתא אלא אמאן דמודה דאיכא גביה ההוא מידי דמורכין ביה, אבל אמאן דכפר לא כתבינן, דקי"ל כנהרדעי, ע"כ. ורבינו יעקב כתב דהאידנא אפילו אמטלטלי דכפריה כתבינן, דהא טעמיהו דנהרדעי משום דמחזי כשיקרא וקי"ל דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן.
ואיכא לעיוני אמאי לא חיישינן בהרשאה לדילמא מית מרשה כדחיישינן בדיוקני. ותירץ הר"א [תמים דעים סימן ס"א] דהרשאה שליחותא ואקניתא הוא ואפילו מיתמי מהני. ומסתברא דכתבינן אורכתא אמאן דכפר אארעא והולך המורשה ותובע ממנו אותו קרקע. ודוקא שיכול להוציאו בדיינין כגון ע"י עדים או ע"י שבועה, כההיא מסותא דמקרקע דאיתיה בפרק שנים אוחזין בטלית [ב"מ ו' ע"ב]. וכן מלוה בשטר דכפריה כיון דנקט שטרא או קנין בעדים דאיתיה כמאן דכתיב בשטרא, כמאן דאיתיה לממונא בעין דאמי וכתבינן הרשאה עליה, דכפירת שעבוד קרקעות הוא ומצי לאקנויי ולאורוכי איניש עילויה. ומסתברא נמי דכל כפירה שאינה ודאית אלא שטוען איני יודע לאו כפירה היא ואורכתא קיימא עליה. והא מילתא שמעינן לה מההיא דבכורות פרק יש בכור לנחלה [מ"ח ע"ב] דתנן ב' נשים של ב' אנשים שלא ביכרו וילדו ב' זכרים ונתערבו זה נותן חמשה סלעים לכהן וזה נותן חמשה סלעים לכהן, מת אחד מהם בתוך שלשים יום אם לכהן אחד נתנו יחזור להם חמשה סלעים ואם לב' כהנים נתנו אינן יכולין להוציא מידו. ואמרינן בגמ' מ"ש שני כהנים דאזיל לגבי האי ומדחה ליה לגבי האי ודחי ליה לכהן אחד נמי ליזיל האי ולידחייה וליזיל האי ולידחייה. אמר שמואל בבא בהרשאה. פירוש, כותב אחד מהן הרשאה לחברו, אלמא כפירת ספק לאו כפירה היא וכותבין עליה הרשאה. וכן בזה דעת הראב"ד ז"ל [תמים דעים סימן ס"ב]. גם כתב שכל הרשאה על מלוה בשטר צריך למסור השטר ביד השליח, והוא דכתיב באורכתא קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה, וזהו יותר מהרשאה דהקנאה על כרחו, אי נמי דמקנה ליה שטרא אגב קרקע הויא לה הרשאה וקני לה בכל מקום שהיא, אלא שמסירת השטר הוא שוה יותר מכל הדברים האחרים, שבכולן יכול הלוה לטעון לא אפרע כלום עד שיחזיר לי את שטר חובי, דהא קי"ל דכל זמן ששטר החוב בעין וקיים ביד המלוה אין כותבין שובר, שלא תקנו רבותינו שובר אלא לשטר האבוד מיד בעליו, ע"כ.
[ב"ק ע' ע"א] ואמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתיב בה זיל דון וזכי והנפק לנפשך לית בה מששא, מ"ט משום דא"ל האיך לאו בעל דברים דידי את. אמר אביי ואי כתב בה למחצה לשליש ולרביע מגו דמשתעי דינא לפלגא משתעי דינא לכולה, שכיון שהקנה לו שליש ממה שיש לו ביד חברו או רביע והוא בעל דינו בחלקו דן את הכל. וכתב הראב"ד ז"ל דוקא שליש או רביע, אבל אם כתב לו חמשה דינרים ממה שיש לי ביד פלוני יהיו שלך לא ידון אלא על הה', ע"כ. אמר אמימר ואם תפס שליח לא מפקינן מיניה, רב אשי אמר מדכתב ליה כל מאי דמתענית מן דינא עלאי שליחא שויא, איכא דאמרי שותפא שויה, למאי נפקא מינה למתפס פלגא. ואית דמפרש שליח שויה ומפיק מיניה משום תופס לב"ח במקום שחב לאחרים שלא קנה. וכתב הרי"ף איתמר משמיה דמר רב יהודאי גאון ז"ל דקי"ל דשליח שויה, הילכך אי בעי לבטולי לשליחותיה ולאורוכי לאיניש אחרינא אית ליה רשות למעבד הכי, ע"כ. וכבר נתקשה לראשונים היכי כתבינן אורכתא אף אמטלטלי דלא כפריה ואין צ"ל כפריה, דכיון דקי"ל כרבי יוחנן דדבר שאינו ברשותו אינו יכול להקדיש מפני שאינו ברשותו מ"ט כתבינן אורכתא אפילו אמטלטלי דלא כפריה, ואפילו אמלוה בשטר, שהרי להוצאה ניתנה, דהא אינם ברשותו מ"מ. וכ"ת כיון דלא כפריה לא דמי לגזל דברשותיה דמריה איתיה, אכתי איכא לאקשויי פקדון של מעות או מלוה ע"פ שאינה נקנית אלא במעמד שלשתן, ופקדון של מעות שאין המטבע נקנה בחליפין, היכי עבדינן אורכתא.
ומשום הא דקשיא להו לרבואתא וכמה דקדוקי אחריני איכא מיניהו מ"ד דוקא אפקדונא כתבינן אורכתא, אבל אמלוה לא ואע"ג דלא כפריה. [ו]איכא מ"ד דהיכא דכפריה אפילו בפלגא וכגון שכפר במקצת והודה במקצת לית ליה רשותא לא לאשבועיה ולא לאישתעויי דינא בהדיה, ואפילו מאי דאודי ליה נמי לא יהיב ליה למורשה, דכיון דכפריה מיד בטליה לאורכתא לגמרי. ואיכא מ"ד שליחא שויה ופסקו דלאו מדינא מפקינן ממונא באורכתא עד שתהא הקנאה מיוחדת על גבי קרקע כדי שלא יוכל בעל הממון לבטל אותה הרשאה. גם אמרו דכיון דההיא דנהרדעי ליתא ושליחא בעלמא הוא לא מכריחינן ללוה למיפק מיניה מידי באורכתא בעל כרחיה, דה"ל כשליח שעשאו בעדים [ק"ד ע"א] דלא כיפינן ליה אלא מדעתיה, והוי שליח לענין דאי מסר ליה ממוניה ואתניס דלבעל הממון אתניס, והא נמי דכותה היא. ועוד מביאין ראיה מההיא דא"ל רבא לרב ספרא [ק"ד ע"ב] אי כתב לך רבי אבא התקבלתי לא כלום הוא דדילמא מאית וכו' אלא מאי תקנתיה ניקנינהו ניהלך אגב ארעא ותא את כתיב לן התקבלתי, ומשמע להו מהכא דבעינן הקנאה גמורה וחזקה, דתו לא יכול מריה דפקדונא למהדר ביה ולא לבטולי. והראב"ד ז"ל [תמים דעים סימן ס"ב] דחה זאת הסברא וכתב, בודאי יש לנו לפרש כיון דשליחא שוייה כל ההקנאות שהקנה לו מה יועילו למורשה להוציא בה ממון בכח הרשאתו אם לא רצה מדעתו הלוה, שהרי יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את, מידי דהוה אשליח שעשאו בעדים. ועוד הקנאתו למה, ובודאי זה צריך לפנים ולפני לפנים. ואנן אסתבר לן פירוקא דהאי קושיא דהאי דכתבינן באורכתא כל מאי דמתענית מן דינא עלאי לישנא דריעותא וזכותא הוא, לישנא דזכותא הוא דהכי קאמר ליה אין לי עוד לערער עליך מפני שהקנתי לך ממון זה וסלקתי עצמי ממנו, ולישנא דריעותא הוא דאי אתי לאחזוקי ביה מפיק מיניה, הילכך ממה נפשך מכריחו לדון עמו. והרבה האריך בראיותיו בזה, והכל כמו שכתבתי בשמו בספרי הנקרא זכרונות.
ומפני שתקנת הגאונים לכתוב אורכתא על המטלטלין בין במלוה בין בפקדון, בין שכפר בהם בין שלא כפר בהם, ראיתי לכתוב בקצרה מה שכתב הר"מ ז"ל [שלוחין פ"ג] בשמם בזה. מי שהיה לו קרקע תחת יד אחד או שהיו לו מטלטלין פקדון ורצה לעשות שליח לדון עם זה ולהוציא הקרקע או הפקדון מתחת ידו הרי זה כותב לו הרשאה, וצריך לקנות מידו שהרשהו ואומר לו דון וזכה והוציא לעצמך וכיוצא בענינים אלו. ואם לא כתב לו כן אינו יכול לדון עמו מפני שהוא אומר אין אתה בעל דיני. אע"פ שכתב לו כן אינו אלא שלוחו וכל מה שיזכה בו הרי הוא של משלחו, וכל ההוצאות שיוציא השליח על דין זה שהורשה בו הרי המשלח חייב בהן, שכך כותבין בהרשאה וכל שתוציא עלי בדין זה עלי לשלמו. הקנה לזה המורשה שליש או רביע ממה שיש לו בידו הרי זה דן על הכל, הואיל ודן על חלקו והרי הוא בעל דינו בחלקו דן על הכל. אחד מן האחים שלא חלקו או מן השותפין שבאו לתבוע תובע וכו'. וכן הבעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ואם יש שם פירות בקרקע בזמן תביעתו אינו צריך הרשאה מאשתו, שהרי אם אין קרקע אין לו פירות. גם כתב, התובע חברו בדין במטלטלין או במעות שהפקיד אצלו וכפר בו אינו יכול לכתוב הרשאה עליו וכו'. וכן מי שנתחייב לו חברו שבועה אינו יכול להרשות אחר אליו להשביעו, שאין שם דבר שיקנה לו ואין אדם מרשה על תביעת דברים, שאין הדברים נקנין אלא על תביעת הממון. מי שהיו לו מעות פקדון ביד אחר ורצה להרשות שליח להביאן אין הקנין מידו מועיל בזה, שאין המטבע נקנה בחליפין, אלא כיצד עושה נותן לו קרקע כל שהוא ומקנה לו המעות על גבה כדי להוציאן בהרשאה זו והולך ודן עמו ומוציאן. היתה לו מלוה ביד אחר אינו יכול לכתוב הרשאה עליה ואפילו היה החוב בשטר, מפני שהמלוה להוצאה נתנה ואין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם, ואין לו דרך שיקנה אדם בה חוב אלא מעמד שלשתן, והוא דבר שאין לו טעם כמו שבארנו, או בהקניית שטר החוב עצמו בכתיבה ומסירה, מפני שהוא מקנה השעבוד שבו, זהו הדין שיראה לי מן התלמוד. אבל הגאונים תקנו שכותבין הרשאה אף על מלוה כדי שלא יטול כל אחד ממון חברו וילך לו למדינת הים. ועוד תקנו שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו ביד חברו או לתבוע ממנו הלואה ולא היתה למקנה קרקע מקנה ארבע אמות מחלקו שבארץ ישראל ומקנה לו המעות על גבן. ודברים אלו דברים קלים הן עד מאד ורעועים, שזה מי יאמר שיש לו חלק בא"י, ואפילו הוא ראוי אינו ברשותו. והגאונים עצמן שתקנו תקנה זו אמרו שאין אומרין בה יקוב הדין את ההר, ואינה אלא לאיים על הנתבע, ואם רצה לדון בהרשאה זו וליתן נפטר. ולמה יפטר, שאין זה הבא בהרשאה זו רעועה פחות משליח שעשאו בעדים. אבל אם לא ירצה הנתבע לדון עמו אין כופין אותו ליתן לו ולא להשביע עד שיבא בעל דינו. וכן הורו שאם היה לו מלוה אצל חברו בין בשטר בין בעידי קנין אע"פ שכפר בה בב"ד כותבין עליו הרשאה, מפני שהוא כפירת שעבוד קרקעות, אבל אם היא מלוה על פה שכפר בה לא תקנו שיכתבו עליה הרשאה. מי שהרשה לאחד ורצה לבטל השליחות ולהרשות לאחר הרי זה מבטל ואין למורשה לכתוב הרשאה לאחר, שזה אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, לפיכך אם התנה עליו שירשה הוא לאחר ואחר לאחר הרי השליח כותב הרשאה לשני ושני לשלישי, הכל לפי תנאו. הבא בהרשאה שמחל לזה הנתבע או שמכר לו או שמחל לו על השבועה או שעשה עמו פשרה לא עשה כלום, שהרי אומר לו לתקן שלחתיך ולא לעוות, לפיכך אם התנה עמו בין לתקן בין לעוות אפילו מחלו לו על הכל הרי זה מחול. ראובן שבא בהרשאה ותבע אין שמעון יכול לדחותו ולומר לו שמא המשלח אותך הרשה אחר ובטל שליחותך, שהרי ראובן אומר לו תן לי הפקדון שיש לי בידך וזו הרשאתי תהי אצלך ואם המפקיד הרשה אחר הוא המפסיד על עצמו, ושמעון פטור, שהרי בהרשאתו נתן. ראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע לוי ואמר להד"מ אבל ישבע שמעון ויטול, מוציאין הממון מיד לוי ויהיה מונח בב"ד עד שיבא שמעון וישבע ויטול. וכן כל הדברים שתולה לוי בשמעון ידון עם ראובן ויהיה הממון מונח בב"ד עד שיבא שמעון וישבע ויטול. וכן כל הדברים שתולה ראובן בשמעון ידון עם ראובן ויהיה הממון מונח עד יבא שמעון וישאל. ויש לראובן להחרים סתם על מי שטוען טענת שקר כדי לעכב הממון ולאחרו. נתחייב לוי שבועה אינו יכול לעכב ולומר איני נשבע עד שאחרים בפני שמעון על מי שטוען עלי שקר, שאין זה החרם אלא תקנה קלה שתקנוה הגאונים האחרונים כדי שיכוונו בעלי דינין טענותיהן, ואין מעכבין שבועה של זה מפני תקנה כזו, ע"כ כתב הר"מ ז"ל בענין הרשאה. ובתשובה לגאון [שו"ת הרי"ף סימן קנ"ז] מורשה שהוא מורשה בשכר ידוע אפילו לא יוציא ממון מיד הנתבע כשרין הן קרוביו בין לעדות בין לדין, שההפסד וההנאה לבעל התביעה הוא, אבל מורשה שיש לו חלק במה שיוציא מן הנתבע פסולין הן קרוביו בין לדין בין לעדות. ומי שיש לו עדים בתביעותיו לא ירשה אחד מן העדים אם יש למורשה חלק בתביעתו. וכן נתבע שיש לו עדים בפריעתו לא יבא לדין עם המורשה בפני מי שיהיה קרוב שהרי יבטל עדותו.
ובתשובה לגאון אם הרשה את עבדו הרשאה היא, כדתניא [גיטין נ"ב ע"א] אין עושין אפטרופסין נשים ועבדים, ואם מינן אבי יתומים הרשות בידו. ובתשובה להרי"ף ז"ל [סימן רפ"ג] הרשאה יצאה לפנינו וכתוב בה זיל סב ואפיק לנפשך והיו שם קצת מן התלמידים שאמרו הרשאה זו בטלה לפי שאין בה דון וזכי. כיון והשיב, שכתב בה סב סב וזכי חדא מילתא נינהו, אבל משום דבר אחר היא נבטלת שאין בה דון, אלא כיון שעייננו ומצאנו שכתוב בה כל דמתענית מן דינא עלאי בין לזכות ובין לחובה הרי זה עומד במקום דון והרשאתו קיימת, ע"כ. ואתשיל מקמיה דרבינו שרירא בענין הרשאה דלא כתיב בה כל מאי דמתענית מן דינא עלאי [הדר], והשיב שאין על בעל הדין שעליו ההרשאה הזאת עסק דברים, ואין בלשון זה פוגם את השטר, וכ"ש שאין יכול לומר לאו בעל דברים דידי את אלא שבין המורשה והמרשה ספק בכך אי מפקינן מיניה אם לאו. וכתב הרי"ף ז"ל בתשובותיו [סימן קכ"ג] מה שסומכין על דברי נהרדעי דלא כתבינן אמטלטלי דכפריה, לא תימא דכפריה ולא כפריה על הכתיבה הוא חוזר אבל אי כפריה לאחר כתיבה מפקינן בההיא אורכתא, אלא תדע דלא דיינינן לה כל עיקר, כיון דכפר בו או קודם כתיבה או אחר כתיבה. ואפילו כפר במקצת והודה לו במקצת אין לו להשביעו על מאי דכפר ביה. ולא עוד אלא אף מה שהודה לו אין נותן, משום שאומר לו הנתבע אורכתא זו כיון שכפרתי במקצתה בטלה היא, ואפילו מה שהודיתי איני נותן לך דלאו בעל דברים דידי את. ואם הרשה אותו למכור לו שדהו או מטלטלין אין צריך לארבע אמות קרקע ולא דון וזכה לנפשך, שהרי מינהו שליח ואמר לו מכור אותו. אבל אם אמר לו דון עם פלוני זה היא הרשאה שצריך בזה כל צרכה שכתבנו. והנה לא השוה הראב"ד ז"ל [תמים דעים סימן רי"ז] עמו במה שכתב דאפילו כפריה לאחר כתיבה לא דיינינן בה כל עיקר, שמאחר שהקנה לו הקנאה גמורה וקנה זה מה שקנה לו, שהרי היה מודה הנפקד באותה שעה, היאך יכול זה לבטל הקנאתו של זה בכפירתו. כלל הדברים על כל דבר אדם יכול להרשות חברו במשפט הקנאתו הראויה לו, חוץ מן הממון שהנתבע כופר עליו בשעת הקנאתו של זה, ואפילו חזר והודה לו אין הרשאתו הרשאה, לפי שלא קנאו זה, אבל מ"מ שליח הוי ואי מסר לידיה מפטר מאונסין. ואפילו לא כתב ליה בהרשאה זיל דון והנפק לנפשך שליח מיהת הוי, דלא גרע משליח שעשאו בעדים, ע"כ. גם כתב הראב"י ז"ל דלא כתבינן אורכתא [אלא] שלא יהא כל אחד ואחד מוליך מעות חברו למדינת הים ויושב לו לכך עשו תקנה להחזיר ממון לבעליו ויוציא ממנו בעל כרחו. ונהגו נמי האי תקנתא אפילו היכא דכפריה כדי שלא ירגיל אדם לכפור ממון חברו ולא יתננו לשלוחו. ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן בבעל חוב הנפרע שלא בפני לוה ולא חיישינן לשובר, כדאיתא בכתובות [פ"ח ע"א], ולכך נהגו דאפילו בדכפריה יכול המורשה להשביעו אם מודה מקצת טענה הוא שאין יכול להפכה, או שאר שבועות של תורה כגון עד אחד וד' שומרין ודר' חייא קמיתא. אבל אם המורשה תובעו וזה אומר פרעתי או להד"מ שב"ד מחייבין לנתבע שבועת הסת אם ירצה הנתבע לפטור את עצמו בשבועת היסת מוטב, ואם רצה להפכה על בעל דינו זה המורשה אינו יכול לישבע במקום בעל דין, אלא ב"ד של אותו מקום שידון המורשה עם הנתבע ישלחו כתבם לב"ד שבמקום הבעל דין ויחרימו עליו. ואם על פי החרם יאמר שזה הנתבע חייב לו הממון זה אחר כן יפרענו הנתבע למורשה על זה. וזה טופס ההרשאה שכתב הראב"י ז"ל, יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה וכו' מחמת שהקניתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי ואגבן הרשיתיו לתובע לפלוני בן פלוני מאה דינרים שחייב לי, ויהא ידו כידי וזכותו כזכותי וליזיל ולידון ולזכי וליפוק לנפשיה, ויהא רשאי להשביעו ולהחרימו ולקבוע לו זמן, ולא יהא כח לומר לך פלוני זה שמחייבים לו לאו בעל דברים דידי את אלא יהא רשאי זה להוציאם מידו בעל כרחו לדון ולהנפוקי לנפשיה, וכל מה שיעינו עליו מן הדין בין בזכות בין לחובה מקובל ומרוצה עלי, ואחר שיתן פלוני זה לידו אלו המאה דינרין הריני כאלו קבלתים ויהא פטור מכל אונס ואחריות וחומרא וכו', ע"כ. ואיכא מאן דאמר כל אורכתא דכתיב בה זיל דון והנפק לנפשך בין במלוה בשטר בין ע"פ בין כפירה בין לא כפירה, בכולהו מהני, מידי דהוה אאנטלר שממנין טוען לטעון ומפטר הלוה או הנפקד אם מסרם לו אם נאנס. וסבירא ליה דכל מי שאומר שאין בידו כח לכופו ואע"פ דכתב ביה זיל דון לאו מילתא היא, דכולהו בעל כרחו נינהו, כההיא דאמרינן בכתובות [צ"ה ע"א] דהוה כתיב בה ניסן סתמא וכו'. והרבה הארכנו בקושיות הראשונות ובראיות בספרי הנקרא זכרונות פרק הגוזל קמא ומאן דלא סגי ליה הכא ליעיין התם.
